כבר כמה שנים שאני מטייל עם רכב אבל ניסיתי לפשפש בזכרוני ולהעלות על הכתב כמה סיפורי טרמפים מהעבר היותר רחוק. בנוסף ביקשתי עזרה מבלוגרים אחרים וזה מה שיצא 🙂 .
המזרח הרחוק
טרמפ חוצה סרי-לנקה
אני ועוד שני חברים מצאנו דיל זול לשבוע בפסח וטסנו לכאן, בלי יותר מדי תכנון מוקדם. עכשיו מה? מישהו זורק לאויר:
יאללה, בוא נשכור אופנועים.
א-מ-מה? זה לא בדיוק תאילנד ותשתיות התיירות פה (אני מדבר על משהו כמו לפני 10 שנים) לא ממש מאורגנות. זה לא שאתה הולך ברחוב ויש סוכנויות שמציעות אופנועים… מפה לשם, הגענו לאיזה איש שארגן לנו אופנועים.
רכבנו על החוף ועלינו דרך שדות התה (מדהים!) והכל טוב ויפה. מה שכן, אחרי 5 ימים נשבר לנו. הגב, התחת, הכל כואב – מיצינו את עניין הרכיבה, אבל הייתה רק בעיה אחת – אנחנו טיפה רחוקים מנקודת ההתחלה. מה עושים? קללל.
מחפשים משאית שתוביל את האופנועים ואותנו לנקודה כמה שיותר קרובה לנקודת המוצא. לא יודע איך האמנו שזה יקרה אבל כנראה שכל מה שצריך זה להאמין כי אחרי כמה זמן מצאנו דבר כזה! אין, זה מסוג הדברים שיכולים לקרות רק במקומות כאלה!!
אמרנו לנהג לאן אנחנו רוצים להגיע, סגרנו את המחיר, העלינו את האופנועים, קשרנו אותם כמה שיותר חזק שלא יזוזו במהלך הנסיעה ויצאנו לדרך. שכחתי לציין שזאת הייתה נסיעת לילה. אחרי כמה שעות, משהו כמו 4 בבוקר הוא מעיר אותנו ואומר "הגענו!", ובאמת ראינו שלט שמציין את המקום שאליו רצינו להגיע.
קושרים את האופנועים במשאיתהורדנו את האופנועים (ששרדו כמעט ללא פגע) ואני שם נשפכתי באמצע הרחוב מרב עייפות אבל זה עניין אחר. שילמנו לבחור והוא נסע לשלום. עכשיו אנחנו מסתכלים מסביב ומשהו לא מסתדר לנו… מה ז"א? הרי זה לא שאנחנו מכירים את כל סרי-לנקה אבל בכל זאת. רצינו להגיע לעיר שנמצאת על חוף ואפעס, אין חוף. טו מייק א לונג סטורי שורט – יש שתי ערים עם אותו שם!!!!!!!!!! וואט דה הל?!?
את סיפור הטיול המלא של סרי-לנקה אפשר לקרוא פה.
תאילנד – הדרך הארוכה לפאי
כשהיינו (אני ובעלי רומן) בתאילנד התנדבנו בחווה בצפון התאילנד. משם תכננו להמשיך לעיירה מקסימה בשם פאי שנמצאת במרחק של 5 שעות נסיעה באוטובוס. רומן חשב שיכול להיות מאוד מגניב לעשות את הדרך הזאת ברגל במקום באוטובוס. שאלנו את בעל החווה אם זה אפשרי והוא אמר שכן. שמדובר ב60 ק"מ ותוך שלושה ימי הליכה עם שינה בכפרים נוכל להגיע לשם. הוא צייר לנו מפה ליום הראשון עם הכפרים שאנחנו צריכים לעבור דרכם ואיפה לישון בלילה הראשון. החלטנו לצאת להרפתקאה בחמש לפנות בוקר.
בהתחלה המסלול היה ברור והיה נראה שאנחנו בדרך הנכונה, בשלב מסויים הלכנו לאיבוד ואחרי 10 שעות הליכה מצאנו את עצמינו בכפר פליטים. מצאנו בחור שיודע טיפה אנגלית והוא לקח אותנו לישון אצל אמא שלו. בבוקר למחרת המשכנו בהליכה אבל כעבור 3 שעות הליכה גילינו שאנחנו במרחק של 90 ק"מ מפאי (מסתבר שבעל החווה לא ידע את המרחק באמת).
בשלב הזה נכנענו והחלטנו לתפוס טרמפים. הטרמפ הראשון היה על משאית. אני ישבתי מקדימה ורומן היה צריך לשבת מעל התכולה של המשאית. אני הייתי בלחץ שהוא יפול ואני לא אפילו לא אדע על זה. בסוף הנסיעה עברה בשלום ואז תפסנו טרמפ עם טנדר. ישבנו מאחורה מצופפים עם כמה תלמידות שאבא שלהן לקח אותן לבית ספר. אחרי זה תפסנו טרמפ עם צוות צילום. כעבור חמש שעות של טרמפים הגענו לכביש ראשי וממנו כבר תפסנו סונגטיאו (מונית שירות תאילנדית) ונסענו שעתיים בעלייה עד לפאי 🙂 .
אמריקה הלטינית
בין צ'ילה לבוליביה
דרום אמריקה. איפשהו בין צ'ילה לבוליביה. מנסה לתפוס טרמפ להגיע למקום נידח ואז עוצרת משאית. אני עם המוצ'ילה וכיסוי הגשם השחור כמו ישראלי טוב, עולה למשאית. עם הספרדית השבורה שלי מצליח לייצר סוג של שיחה עם נהג המשאית. הוא, מסכן, תופר שם את כל המדינה (נסיעה של כמה ימים!!) ופתאום מאחוריי בקבינה צצה מישהי, התעוררה משינה. לא יודע אם יצא לכם לראות פעם קבינה של משאית כזאת אבל יש שם ממש מיטה וכאלה.
בקיצור, מה מסתבר? הגברת, זאת… אמא שלו!! היא מצטרפת איתו לנסיעות כדי לשמור עליו(?) והצלחתי להבין ממנה שהיא לא הכי מרוצה מהעבודה שהבן שלה בחר, הייתה מעדיפה שיהיה משהו אחר… יכול להיות שגילינו בוליביאנית-פולנית?!?
בין צ'ילה לארגנטינה
אייל מליון, מומחה לגינות מרפסת מהאתר אדנית הצטרף לשיירה של…
לפני אי אלו שנים אייל חיפש טרמפ בצפון צ'ילה. הגיע למעבר גבול בחור נידח (עד כאן זה היה נשמע לי מוכר) אבל מכאן והלאה הסיפור הסתבך. הוא הצטרף למשאית האחרונה בשיירה של 15 משאיות ולא עבר יותר מדי זמן עד שהם מצאו את עצמם מופרדים מהשיירה. הימים לפני ימי הסמארטפון והנהג בעצמו לא ממש יודע מה עושים ולאן צריכים לנסוע… את המשך הסיפור המרתק אני ממליץ לכם לקרוא כאן.
טיול ג'יפים באיזור קוסקו
פרו, איזור קוסקו. הפעם, טוויסט בעלילה – אני בצד של נותן הטרמפים. היינו כמה חבר'ה שיצאו לטיול ג'יפים. עולים במעלה הר שקר-כלשהו ויורד שלג. כבד. לפי התמונה גם קצת נתקענו בדרך אבל בגדול עד כאן בסדר. אנחנו די באמצע שומקום כשפתאום מגיחים קבוצה של איזה 4 פרואנים מסכנים שרוצים טרמפ. היינו שני ג'יפים כשהראשון "רגיל" והשני יותר כמו טנדר כשהחלק האחורי פתוח. זה אומר שיש להם מקום לעמוד שם. לא אידיאלי אבל יותר טוב מכלום והם קפצו על המציאה. תרתי משמע.
הוואנה, קובה – הבית של המינגווי
שלומית מהבלוג טיוליס מספרת:
לפני כמה שנים טיילתי בקובה. בזמן שהייתי בהוואנה, החלטתי לבקר בבית של המינגווי, שידעתי שהוא קרוב להוואנה. נסעתי לשם במונית והדרך התארכה… רק לאחר כחצי שעה הגעתי.
לאחר הסיור בבית, רציתי לחזור לעיר הגדולה, אך אבוי – אף מונית לא עצרה שם. המונית היחידה הייתה טרנטע מקרטעת שכבר היו בה חמישה קובנים והנהג דרש מחיר מוגזם. ביקשתי מהקבלה להזמין מונית, אך אף מונית לא הסכימה לבוא. בנתיים התחיל לרדת גשם זלעפות… לא ידעתי מה לעשות – הייתי תקועה לבד, בגשם, חצי שעה מהעיר, בלי שום דרך לחזור.
ליד הקבלה התיישב גבר בגיל העמידה ולידו קובנית צעירה ויפיפיה. הם דיברו באנגלית. פניתי אליהם והסברתי את המצב שלי. הגבר אמר: "אין בעיה, אנחנו נמצאים פה עם ואן ואנחנו חוזרים להוואנה, את יכולה לבוא איתנו".
עליתי איתם לאוטו הגדול. בדרך, הגבר סיפר לי שהם צוות צילום קנדי, שבא לקובה כדי לצלם סרט תיעודי על חייו של המינגווי. בואן ישבו איתנו הצלמים, יחד עם המצלמות והמכשירים השונים. את הקובנית הוא הציג בפני כ"חברה" שלו.
הם הורידו אותי ליד המלון שלהם בהוואנה ומשם המשכתי ל"קאסה" שלי.
אירופה והלבנט
ישראל
אילנה בר מהבלוג יצאתי מביתי למסעותי מספרת:
יוון
גוועת מרעב, מחליטה לנסות את מזלי, להגיע לאיזו שהיא עיר באי הזה. יוצאת לכביש, עובר אופנוען (חתיך הההווררסס), ולוקח אותי לאכול את ההמבורגר הכי טעים שאכלתי בחיי, עם ראקי (ואז עוד אחד).
את אכסניית הנוער, שבה היו הדברים שלי, מצאתי רק 3 ימים אחרי
…… בזכות תייר אוסטרלי, שבמקרה, זכרתי שהיה בחדר הדחוס…
אם אהבתם את הסיפורים פה ורוצים לקרוא עוד סיפורי טרמפים תוכלו למצוא פה כמה:
- הבלוג בדרכים של ליען
- הבלוג של שלומית לפיד
