שלכת בניו אינגלנד
הפוסט הזה מדבר על נסיעה ממיין דרך ניו ברונסוויק והוא השני בסדרת הפוסטים על הטיול שלי בניו אינגלנד.
להתחלת הטיול, בשמורת הטבע אכדיה – לחצו כאן
אחרי בוקר עמוס (זריחה וכו') עזבנו את שמורת הטבע אכדיה ויצאנו לדרך כשלפנינו 4 שעות נהיגה לכיוון סיינט ג'ון (Saint John), קנדה, דרך מעבר הגבול ב-Calais, אחד מהרבה מעברי גבול שניתן לעבור דרכם. הנסיעה הייתה מטורפת! נסענו על כביש 179, "סתם" כביש, שעובר דרך כל מיני עיירות קטנות כאלה ומוקף בעצים צבעוניים בצבעי שלכת חזקים.
אתם בטח שואלים את עצמכם איזה עצים נכון? אז בהתחלה חשבתי שאלו עצי מייפל אבל עם הזמן הבנתי שיש עוד כל מיני, אז הנה מדריך. אם אי פעם שאלתם את עצמכם למה הם מחליפים צבעים, מצאתי לזה סרטון קצר. בכל אופן, כבר מתרגלים לסוג הכבישים הזה אבל אז פתאום, בצד ימין הופיע מן מרבד בצבע בורדו חזק שיחד עם העצים הצבעוניים והשמיים הכחולים בלי ענן, יצרו תמונה מושלמת ורב מימדית כזאת. רק שתבינו על מה אני מדבר …
כביש מספר 179 המדהים!
המשכנו לנסוע עוד קצת בכביש הזה, כשבזווית של העין קלטתי משהו.
עברנו גשר קטן וראיתי שם משהו דמוי נחל… אמרתי לעצמי שבטח יהיה אפשר לתת פה כמה תמונות טובות. אכן עצרתי ועשיתי כמה תמונות מהגשר, אבל עכשיו מגיע החלק הכיפי! ממש ליד הגשר הייתה דרך עפר שדרכה היה ממש אפשר להגיע למים ולשבת ברגוע. היה מטורף!
פשוט לא רצינו לעזוב… הייתה שמש מלטפת והמקום פשוט הטריף אותנו אז ישבנו שם איזה 20 דקות לפני שהמשכנו הלאה. לצערי אי אפשר לתת לינק לנקודה ספציפית במפה אז תחפשו את הנקודה על הכביש מבר הרבור לאורורה.
בדרך לסיינט ג'ון
אז אחרי לכאורה שעתיים וחצי של נהיגה עם הרבה שלכת, שלקחו לנו בטח משהו כמו 4 שעות הגענו לאיזור Calais, במיין. בשנים האחרונות עשו שם איזה מעקף כך שאם רוצים רק לעבור את הגבול לא צריך לעבור בעיר עצמה והמעבר עצמו היה ממש מהיר! אפילו לא יצאנו מהאוטו והופ אנחנו בקנדה! סוף סוף היחידות הן של "בני אדם"… מרחקים בק"מ, מהירות בקמ"ש, טמפרטורות בצלזיוס ועוד.
חוץ מזה? הכל אותו דבר (בטח נפלתם מהכסא עכשיו). אותה גיאוגרפיה, אותם עצים, אותה שפה ואותם כבישים. עצרנו במרכז מבקרים ב-St Stephens לאסוף קצת מידע.
רצינ להגיע ל-Saint John והאישה במרכז סיפרה לנו שיש כביש מהיר ויש את ה-Fundy scenic drive, מסלול כזה שבנו שם, שעובר דרך כל מיני נקודות מעניינות יותר ופחות. אז החלטנו לעשות שילוב בין השניים. הייתה נקודה אחת במפה שישר תפסה את תשומת הלב של חבר שלי ושלי – "McKay's Blueberries".
מן דוכן מקומי על כביש באמצע שומקום שמכין כל מיני דברים מאוכמניות – טארטים, ריבות, מאפינים וכד'. קנינו טארט של אוכמניות עם פטל וישבנו לחלוק אותו, הוא היה מ-ע-ו-ל-ה!! הפריכות של הבצק, הטריות של הפירות והיחס בין הפרי לבצק, הכל היה מושלם. חוץ מזה לאורך הכביש הזה אני לא זוכר עוד משהו ששווה אזכור.
סיינט ג'ון, ניו ברונסוויק
ואז הגענו לסיינט ג'ון. עיר גדולה. ורצינו לקנות כרטיס SIM מקומי. אתם לא מבינים איזה סיפור זה!! הקטע הוא ששנה שעברה ברוקיז, היה לי סיפור מאוד דומה ולא למדתי לקח. נתחיל מזה שצריך למצוא בכלל מקום שמוכר pre-paid SIM, ואז להבין את התמחור והחבילות, להצליח לאקטב אותו (כשבדרך יש כל מיני מכשולים) וכו'. בקיצור, אחרי משהו כמו שעה שהרגישה הרבה יותר היה לנו SIM עובד עם חבילת גלישה בלבד (בלי שיחות).
טיפ (שיחסוך זמן ועצבים): אם אתם נוסעים לקנדה תתארגנו על חבילת גלישה מהארץ.
ברביקיו מקומי
הלכנו לאכול ארוחת ערב באיזה BBQ קרוב והייתה לנו מלצרית חמודה וכנה – כששאלתי אותה על איזה בירה היא עושה לי כזה "לא, אל תקח אותה", אז לקחתי אחת אחרת עם שם מצחיק – Barking squirrel שהייתה סבבה. כששאלתי על התוספות להמבורגר היא שאלה אם אני רוצה את התפוח אדמה האפוי loaded, מה שגרם לי קצת להרים גבה… מה זה אומר לכל הרוחות?! בקיצור, loaded אומר שהוא בא עם מה שאתם רוצים ולא רוצים עליו – גבינה, חמאה, שמנת – ממש כל טוב. אז ויתרתי על החלק הזה.
בעיות עם הזמנת הלינה…
בהמשך הערב הגענו למוטל שלנו שהוזמן מראש והגברת בקבלה אומרת "אני מקווה שיש לכם הזמנה כי המקום מלא" ואנחנו כזה "כן, ברור" ונותנים לה את המספר. מפה לשם, היא לא מוצאת את ההזמנה, לא מופיע לה במערכת. וגם אין לה חדר פנוי.
לא רק שאין לה חדר פנוי, לטענתה כל העיר מלאה כי יש איזה פרוייקט בינוי גדול. עכשיו אנחנו לא יכולים להתקשר ל-booking כי אין לנו שיחות, זוכרים? אבל היא הייתה נחמדה מאוד והתקשרה וניסתה לעזור לנו. בינתיים בקו השני היא מנסה למצוא לנו חדר בעיר ומצאה לנו משהו באיזה B&B יפה ויקר שלצערינו לא יצא לנו להינות ממנו יותר מדי כי למחרת על הבוקר הייתה לנו מעבורת שחוצה את מפרץ פאנדי לנובה סקוטיה!
