כמו שאמרתי, היעד הסופי שלי באותו יום היה פורנאס שנמצא יותר מזרחה. בדרך אליו יש עוד אגם שהוא מוקד תיירותי, Lagoa do Fogo (אגם האש), אז אמרתי שאסע דרך שם. הגדרתי בתור יעד בגוגל מפס והתחלתי בנסיעה. לא עברו כמה דקות וכבר החלטה הרת גורל עומדת בפניי… הכביש מראה לקחת ימינה בעוד "היא" (גוגל מפס) אומרת להמשיך ישר. זו נקודת זמן שצריך להחליט על מי סומכים יותר – הלכתי עם גוגל כי זה היה נראה לי טיפה יותר הגיוני.
אחרי משהו כמו 20 דקות הגעתי לנקודה שממנה מתחיל מסלול הליכה אבל ירד גשם והיה מעונן אז חיכיתי קצת בתקווה שזה יעבור אבל זה לא קרה, במזג אויר כזה לא היה טעם ללכת במסלול, אז המשכתי כבר ל-Furnas.
בדרך ראיתי תמרור חום שמצביע לכיוון Pico do Ferro, לא ידעתי בדיוק מה זה, אבל שלט חום זה תמיד טוב 🙂 , אלה השלטים שמצביעים על נקודות חן, תצפיות וכו'. עליתי בקטנה והגעתי לתצפית על אגם פורנאס. היה אפור כזה אבל עדיין מקום יפה.
פורנאס
התקרבתי לפורנאס שזו עיירה קטנה בים של ירוק, יותר נחמדה מפונטה דלגדה. הגעתי למלון בפורנאס. זה היה מלון ספא ועל ההתחלה התלהבתי מהעיצוב שלו. לבן ואפור, מודרני, נקי כזה. התמקמתי וחשבתי מה אוכל לצהריים. נזכרתי שקראתי איפשהו שיש מאכל שהוא סימן ההיכר של העיר הזאת. למנה קוראים Cozido ובגדול זה בשר וירקות שהתבשלו הרבה זמן. השאלה איפה הם התבשלו…
הלכתי למסעדה בשם Tony's ולמרות שהיה עמוס, מצאו לי מקום לשבת. הזמנתי את הדבר הזה והגיעה לי צלחת עם כל מיני סוגי בשר: עוף, בקר ונקניקיות משונות וסוגי ירקות: כרוב, תפוח אדמה וגזר.
מה הקטע של המנה? לא סתם שהיא מבושלת הרבה זמן אלא שהיא מבושלת הרבה זמן ב… אדמה! בגלל שזה איזור עם פעילות תרמית הם שמים כל בוקר סירים באדמה ואוספים אותם אחרי שש שעות. הכל נורא רך ועם טעם טיפה מעושן. אפשר להגיד שזה סוג של גימיק, אבל חביב 🙂 .
ובזה בערך הסתכם היום הזה… בגלל מזג האויר.
קמתי למחרת והיה מזג אויר מבאס. בהתחלה עוד חשבתי להשאר במלון אבל אז אמרתי לעצמי שמי יודע מה יהיה בהמשך השבוע, אי אפשר לאבד ככה ימים. אצא לדרך ובמקרה הכי גרוע רק אראה את הירוק מתוך האוטו… אם פתאום יתבהר או משהו אז גם אראה משהו.
פעילות תרמית
די צמוד למלון יש איזור של פעילות תרמית ערה. הגעתי לשם עם האוטו ואיך שפתחתי את הדלת של האוטו קיבלתי בומבה של גופרית לפנים! מה שישר החזיר אותי שנה אחורה לילוסטון… הריח הזה של הגופרית שכאילו מסריח אבל יש בו משהו. היו שם כמה fumaroles שזה "בריכות מעשנות" (זה לא גייזרים) וממש רואים עשן יוצא כל הזמן.
פתאום היה איזה איש ששם כל מיני מיכלים מתחת לזרם מים. מה הסתבר? במיכלים יש חלב והוא מחמם אותו בשביל העגלים!
היה בערך 10 בבוקר מה שאמר שהיו לי שעתיים "להרוג", כי ב-12 רציתי כבר להיות באיזור ה-Caldeiras לראות איך הם מוציאים את ה-cozido מהאדמה. ביקשתי מהאישה של גוגל מפס (ידעתם שאין לה שם??) לקחת אותי לאיזה pico שקר כלשהו שזה המקום הכי גבוה באי.
התחלתי לנסוע וכמובן שהדרך מטפסת. אני נוסע על כביש ללא שוליים כשפתאום אני קולט מולי עדר של פרות! אין לך כל כך לאן לזוז אז עומדים במקום אבל עדיין זה קצת מלחיץ, לך תדע אם פתאום אחת מהם תתנגש באוטו ותעקם/תשבור משהו, כל אחת שוקלת כמו האוטו +- … עברתי את זה בשלום.
המשכתי לנסוע ואני כבר רואה שאני מתקרב ומנחש מה הולך להיות… והנה זה הגיע, היא אומרת לי "In 2 hundred meters you will reach your destination" ואני כזה "אוקייייי". לא עוברות 10 שניות ואז "You have reached your destination" ואני בתגובה "את צוחקת עליי??". תנו לי לתאר לכם מה ראיתי בחוץ – היעד היחיד שאולי הגעתי אליו זה "סוף הכביש", פשוט נגמר הכביש. אני בספק שזאת אפילו הייתה הנקודה הגבוהה באי אבל בכל אופן לא הייתה פה שום תצפית או משהו תיירותי אחר. התעצבנתי עליה קצת והמשכתי בדרכי.
ירדתי חזרה לגובה קו החוף וחיפשתי נקודות תצפית. בסוף הגעתי לאיזה מפל שלא שמעתי עליו. מהכביש הראשי היה שלט שלקח לכביש צדדי קטן ולמרות שהכביש נתן להגיע יותר קרוב למפל החלטתי לעצור איפה שהיה מקום לחנות. עשיתי את זה כי משם והלאה השיפוע היה כל כך תלול שהעדפתי ללכת ברגל מאשר להתקע עם זינוק בעלייה בעייתי.
הלכתי לכיוון המפל, באיזור ירוק כזה (בארור), כשמאחוריי האוקיינוס. כשהתחלתי לחזור התחיל לרדת גשם בינוני כזה, ודפקתי איזה גליץ' על גשר עץ. המשכתי ללכת ותפסתי מחסה מתחת לאיזה פינת פיקניק כזאת, וכל זה כש-20 מעלות בחוץ בערך, אז כשעולים ברגל זה אומר שחם.
קוזידו - מוציאים סירים מהאדמה
משם התחלתי לחזור לכיוון פורנאס כשאני יודע שב-12:30 מוציאים את הסירים מהאדמה. הגעתי לאיזור האגם ופתאום אני קולט שזה כמו שמורה כזאת שלוקחים כסף בכניסה! כמה לקחו? חצי יורו 🙂 . אבל גם החניה עולה כסף, ממש כמו בת"א, לוקחים כרטיס ומשלמים ביציאה. אתם צריכים להבין כמה זה לא קשור – אני נמצא בפאקין אי באמצע האוקיינוס, ופתאום אני לוקח כרטיס חניה. שיהיה.
היה "יפה" בחוץ (= לא ירד גשם) והסתובבתי קצת. יש שביל עץ בין המעיינות החמים, מה שממש הזכיר את ילוסטון (שוב) אבל כמובן שהרבה יותר בקטנה. ושני מטר משם אני על גדות האגם.
לקראת 12:30 רואים יותר הצטברות של אנשים אבל גם… מרפי הגיע לביקור 🙁 . בדיוק 3 דקות לפני השעה המיועדת התחיל לרדת גשם. אז עומדים שם חשופים, מחכים בסבלנות שהאנשים מהמסעדות יבואו להוציא את הסירים.
באיזור המגודר הזה של הבישולים רואים כמה גבעות קטנות כשעל כל גבעה תקוע שלט קטן עם שם המסעדה. אחד האנשים מגיע עם מעדר ומתחיל להוריד חול מהגבעה עד שמגיע למכסה אבן. מעיפים אותו ואז, עם שני ווים מושכים את הסיר. זהו, תם הטקס.
אגם פורנאס
המשכתי ל-Povoacao בקצה הדרום מזרחי, שמסתבר שזאת הייתה העיר הראשונה שהתיישבו בה. ה-highway עברה דרכה וכל פעם הסתבכתי שם, לא באשמתי – זה ההיא מגוגל מפס! נתנה הוראות שלא ניתן לקיים.
בכל אופן, ישבתי לאכול צהריים ו-sure enough, איך שאני מתיישב, השמש יוצאת. וכשסיימתי היא חזרה להתחבא… נסעתי שוב ל-Pico do Ferro כדי להסתכל שוב על אגם פורנאס, הפעם בתנאים טיפה יותר טובים. חוץ מזה פתאום שמתי לב שיש משם גם מסלול שיורד לכיוון האגם אז עשיתי חלק ממנו עד שהבנתי שאין נקודה שרואים את האגם יותר טוב מאשר בתצפית, אז חזרתי למעלה.
חזרתי למלון, נחתי קצת, דפקתי מקלחת מפנקת ואז יצאתי לאכול במסעדה שנקראת Caldeiras & Vulcoes. התחלתי עם הבירה המקומית (שהייתה המשקה שלי לכל אורך השבוע) שנמזגה בצורה יפה לכוס ייעודית כשלזה חיברתי סטייק סירלוין ברוטב אננס.
ברקע שודר משחק כדורגל של מסי אז מדי פעם, כשבשולחן לידי היו תנועות, הזזתי את הראש לראות מה עניינים שם. כשגמרתי לאכול בעל הבית פינק אותי באיזה ליקר מקומי אז ככה חזרתי למלון קצת tipsy 🙂 .
חזרתי למלון והמיטה הייתה "מסודרת". אבל מה שיותר כיפי היה שחיכתה לי עוגת בראוני מעולה!!
