הפוסט הזה מדבר על מסלול טיול בניו ברונסוויק והוא השישי בסדרת הפוסטים על הטיול שלי בניו אינגלנד. להתחלת הטיול, בשמורת אכדיה במיין – לחצו כאן.

הופוול רוקס

בילינו את הלילה בטרורו (Truro) רק כדי לקצר מרחקים. היעד הבא שלנו היה הופוול רוקס במפרץ פאנדי, ניו ברונסוויק. הופוול רוקס (Hopewell Rocks) זה אוסף של כמה צורות סלע גדולות שממוקמות על חוף של מפרץ שיש בו את הבדלי הגאות/שפל הגדולים בעולם!

בגלל שיש פה עניינים של גאות ושפל אי אפשר פשוט להגיע למקום ולבקר מתי שרוצים, צריך להסתכל בכל מיני טבלאות ולחשב מתי יהיה שפל כדי שיהיה אפשר לטייל על החוף, בין הסלעים. בדרך כלל, במהלך עונת התיירות, המידע הזה טיפה יותר נגיש, אבל אנחנו הגענו יום אחרי שהעונה הסתיימה אז היינו צריכים להתאמץ קצת בשביל למצוא את המידע ולהבין את הטבלאות. העובדה שהגענו יום אחרי העונה רק אומרת שהמשרדים סגורים אבל השמורה עצמה פתוחה, אז נכנסו בחינם וחסכנו כמה דולרים 🙂 .

אז כאמור היינו צריכים להבין את הטבלאות הנחמדות האלה. המידע מציין מתי תהיה גאות ומתי יהיה שפל ברמה יומית אבל באותיות הקטנות רשום גם שאפשר להגיע 3 שעות לפני או אחרי אז זה מתחיל להסתבך. בשורה התחתונה – הצלחנו להגיע בזמן! היה שפל והסתובבנו על החוף בין הסלעים. לפני שיורדים יש מן מרפסת כזאת שמספקת תצפית על חלק מהסלעים וגם יש שלט עם שם לכל סלע.

הקיצר, ירדנו במדרגות והסתובבנו לנו בהנאה. תכלס, אם אתם מתכננים מסלול ורוצים לדעת זמנים, אפשר לעשות את בקלות בשעה אחת אבל היה כזזזזזה נעים שמצאתי את עצמי שוכב על איזה סלע ומרגיש כמו חרדון שיצא לחופשי… הפורמאציות של הסלעים יפות ודי גדולות ונחמד להתסובב ביניהן, מה שגרם לי לחשוב איך זה בגאות כששטים שם עם קיאקים. נראה לי שהסלע שהכי אהבתי היה זה שפה למטה, שפתאום נראה לך שממש יש שם דב שכזה מציץ מעבר למשהו 🙂 .

 

קייפ אנרייג' – Cape Enrage

סיימנו עם השמורה הזאת כשפנינו מועדות דרומה לעיר בשם עלמה. כן כן, עלמה 🙂 , אבל למה לנסוע ישר כשאפשר לעשות מעקף קטן, נכון? עלינו על כביש 915 שמוגדר כ-"Scenic route to Alma" ולתומי חשבתי שזה יהיה משהו קצרצר אבל נראה שהכביש לא נגמר. נוסעים ונוסעים… רצינו להגיע למקום בשם קייפ אנרייג'.

אז הכביש ככה מתפתל לו ואתה כבר לא מבין איפה אתה נמצא, כשפתאום חצינו איזה מפרץ יפה ואז הכביש התעקל והגענו ליעד! היעד זה מגדלור קטן וחמוד שמהנקודה הזאת נשקף נוף פראי כזה שהזכיר לי את… ואללה לא יודע את מה.

שמורת הטבע פאנדי

עכשיו היינו מוכנים לעלמה. ה"עיר" הזאת אשכרה יושבת על הכניסה לשמורת הטבע פאנדי (אחת מ-10 השמורות היפות בקנדה) אז הייתם חושבים שזאת תהיה עיר נכון? טעות! זה היה אחד המקומות הקטנים שביקרתי בהם בטיול הזה וזה לא שביקרתי במטרופולינים בדיוק… איך אני יודע? כשנכנסנו ל"עיר" חבר שלי חיפש ב-TripAdvisor מקומות לאכול ארוחת ערב. אז איך שהוא קורא שמות של מקומות, אני כזה "הנה זה, זה פה" וכאלה. תכלס, כולם היו בבלוק אחד וזאת העיר…

היה לנו עוד זמן אז אמרנו שניכנס כבר לפארק לראות מה העניינים שם ושוב נהננו מהעובדה שהינו כבר יומיים אחרי סוף העונה ונכנסנו בחינם. ממש ליד מרכז המבקרים (הסגור) היה עץ מרשים עם 3 צבעים – ירוק, צהוב, כתום כזה, רק חבל שהיו פחים לידו שהרסו לי את התמונה קצת.

מסלולי הליכה נחמדים

חיפשנו קצת מה יש לעשות שם ומצאנו שביל נחמד שמוביל למפלי דיקסון. תוך כדי שאנחנו הולכים פתאום ראינו ערימת עלים על הרצפה שנראתה כמו כזה בגן ילדים שנותנים לילדים דפים וצבעים והם מקשקשים כל מיני דברים 🙂 . המשכנו ל-Point Wolfe beach ו-Shiphaven (דברים שאי אפשר לכתוב בעברית) שני מסלולי הליכה סבבה כאלה – אחד ממש יורד לחוף ואחד רואה את החוף מלמעלה יותר.

באמצע ה-Shiphaven הזה יש שני כסאות עץ אדומים (מאוד אופייני לפארקים בצפון אמריקה) שממוקמים ככה שנותנים תצפית יפה. איך שאני יושב שם על הכסא, בין העצים, פתאום בזוית של העין אני קולט משהו מוזר. כמה עצים ממני, היה מונח משהו שנראה כמו אייפד, ואז אני כזה אומר לעצמי "מה קשור אייפד באמצע היער?" התקרבתי אל ה"אובייקט" וזאת הייתה תמונה ממוסגרת לזכר דייזי, הכלבה שתמיד יצאה איתם להליכות! זה היה כזה יפה.

 

עלמה

חזרנו לעלמה ועשינו צ'ק אין ל-Captain's Inn והבנו שבעלת הבית לא נמצאת. היא בבית חולים עם הבת שלה שקיבלה מכה במשחק כדורגל (חכו, אני לא סתם מספר את זה). רצינו לאכול ארוחת ערב במקום שנקרא Tipsy Tails ממש ממול (טוב זה לא קשה) אבל… הוא היה סגור למרות שלפי השלט הוא היה אמור להיות פתוח! 🙁 . בסוף אכלנו באיזה מסעדה מוזרה, די ריקה, הכי לא לתיירים. שלפעמים זה לטובה, אבל הפעם קצת פחות. כשסיימנו לאכול, מאוחר ב-8 נסענו שוב לפארק להליכה לילית! היה כמעט ירח מלא אז רצינו לראות איך החוף נראה בלילה 🙂 .

התעוררנו למחרת בבוקר ופגשנו את טרי, בעלת הבית. בלונדינית, נראית די טוב, ממש כזאת American smalltown girl (כן, אתם יכולים להתחיל לזמזם את זה). שאלנו אותה מה שלום הבת, היה לי בראש שזאת ילדה בת 7-8 כזה ואז הסתבר שהיא בת 17! עכשיו זה לא נראה הגיוני…

מפה לשם המשכנו לקשקש איתה ושמענו קצת על ההיסטוריה של ה-B&B וקצת על "אנשי הכפר". מסתבר למשל שלא משנה כמה המקום קטן, תמיד יש את השרלילה המקומית. אבל הקטע שהפיל אותי היה לשמוע שהיא סבתא(!) כי היא הייתה אולי בת 39…

חוץ מזה בזמן שאנחנו מדברים איתה בלובי/סלון ותוך כדי שאנחנו מגהצים את הויזות אני כזה מסתובב וקולט איזה חלל שלא ראיתי קודם. הדבר הראשון שראיתי בתוכו היה 5 לייזי בויז (כמו הכורסאות האלה של ג'ואי וצ'נדלר) ועברו לי בראש כמה מחשבות: א) למה לכל הרוחות היא צריכה 5 כורסאות? הרי בכל העיר יש איזה 200 איש אולי. ב) רגע, לאן הן פונות? ואז קלטתי את המסך המ-ט-ו-ר-ף של 80 אינץ'!!!

בשלב הזה הבאתי צעקה לחבר שלי והתיישבתי שם. אתה יושב, לוחץ על כפתור, נשען אחורה ופשוט לא רוצה לקום. עזבו אותי. מרגיש כמו איזה שיח', "הלו שמישהו יביא לי משהו לשתות". לצערנו לא ממש היה משהו נורמאלי לראות ב-TV, ותכלס די היינו צריכים לזוז. צריך לחצות את הגבול ולהגיע ל-Camden, Maine.

עד הפעם הבאה, ביי ביי קנדה!