חזרנו לעלמה ועשינו צ'ק אין ל-Captain's Inn והבנו שבעלת הבית לא נמצאת. היא בבית חולים עם הבת שלה שקיבלה מכה במשחק כדורגל (חכו, אני לא סתם מספר את זה). רצינו לאכול ארוחת ערב במקום שנקרא Tipsy Tails ממש ממול (טוב זה לא קשה) אבל… הוא היה סגור למרות שלפי השלט הוא היה אמור להיות פתוח! בסוף אכלנו באיזה מסעדה מוזרה, די ריקה, הכי לא לתיירים. שלפעמים זה לטובה, אבל הפעם קצת פחות. כשסיימנו לאכול, מאוחר ב-8 נסענו שוב לפארק להליכה לילית! היה כמעט ירח מלא אז רצינו לראות איך החוף נראה בלילה.

התעוררנו למחרת בבוקר ופגשנו את טרי, בעלת הבית. בלונדינית, נראית די טוב, ממש כזאת American smalltown girl (כן, אתם יכולים להתחיל לזמזם את זה). שאלנו אותה מה שלום הבת, היה לי בראש שזאת ילדה בת 7-8 כזה ואז הסתבר שהיא בת 17! עכשיו זה לא נראה הגיוני…

מפה לשם המשכנו לקשקש איתה ושמענו קצת על ההיסטוריה של ה-B&B וקצת על "אנשי הכפר". מסתבר למשל שלא משנה כמה המקום קטן, תמיד יש את השרלילה המקומית. אבל הקטע שהפיל אותי היה לשמוע שהיא סבתא(!) כי היא הייתה אולי בת 39…

חוץ מזה בזמן שאנחנו מדברים איתה בלובי/סלון ותוך כדי שאנחנו מגהצים את הויזות אני כזה מסתובב וקולט איזה חלל שלא ראיתי קודם. הדבר הראשון שראיתי בתוכו היה 5 לייזי בויז (כמו הכורסאות האלה של ג'ואי וצ'נדלר) ועברו לי בראש כמה מחשבות: א) למה לכל הרוחות היא צריכה 5 כורסאות? הרי בכל העיר יש איזה 200 איש אולי. ב) רגע, לאן הן פונות? ואז קלטתי את המסך המ-ט-ו-ר-ף של 80 אינץ'!!!

בשלב הזה הבאתי צעקה לחבר שלי והתיישבתי שם. אתה יושב, לוחץ על כפתור, נשען אחורה ופשוט לא רוצה לקום. עזבו אותי. מרגיש כמו איזה שיח', "הלו שמישהו יביא לי משהו לשתות". 

לצערנו לא ממש היה משהו נורמאלי לראות ב-TV, ותכלס די היינו צריכים לזוז. צריך לחצות את הגבול ולהגיע ל-Camden, Maine.

עד הפעם הבאה, ביי ביי קנדה!