המסע לעבר כלבי הים הלבנים

28 שעות עֵרוּת

5 קונקשנים

מטוסים שהולכים ונהיים קטנים יותר וגם – ישנים יותר!

אינספור עיכובים, כמעט ביטול טיסה בשל תנאי מזג אוויר

בסוף הגעתי. השעה אחרי חצות שעון מקומי, אני גמור מעייפות, אבל אז …

מגיע למלון ונקלע לסיטואציה מעניינת שמחזירה לי את האדרנלין לגוף.

איתי על השאטל היו עוד 10 אנשים בערך. כולם באו למטרה אחת בלבד, משהו מאוד ספציפי.

כולם גמורים מעייפות ועושים צ'ק-אין לקבל את החדר. בזמן שאני ממתין מגיעים עוד חבר'ה אמריקאים שהיו איתי בטיסה. מסתבר שהם צוות צילום של תכנית טלוויזיה, "גוד מורנינג אמריקה", שבאו לצלם פה כמה דקות על האטרקציה המקומית. יותר מאוחר גיליתי שגם פה יש פוליטיקות… קיפ רידינג.

במלון כבר נמצאת מישהי בשם ג'ניפר שמתחילה לדבר איתם ולספר כל מיני סיפורים על החוויות שהיו לה במהלך השנים עם הכלבים ואיך זה נראה השנה. היא בהחלט דמות מעניינת

כשאני שואל אותה כמה קרוב מגיעים אליהם היא נצמדת אליי ומדגימה. לא הייתי מוכן לזה. עכשיו שמעתי לראשונה שהעיניים של הגורים מותאמות לראיה מתחת למים אז על היבשה הם תכלס כמעט לא רואים. הקשר עם האמא מתבסס בעיקר על ריח וגם על קול ייחודי.

הקטע המשעשע הוא שבצד ימין של התמונה, איפה שכתוב Cape Breton Island כבר ביקרתי לפני כמה שנים בטיול שלי לנובה סקוטיה.

אני בנקודה הכחולה

איך הכל התחיל

בוא נחזור רגע ונראה מאיפה הכל התחיל. חודשיים קודם לכן אני מקבל שתי הודעות מאמא שלי:

הראשונה מדברת על ביקור התנדבותי באיי פארו. צחקתי לעצמי. אמא שלי אמנם מכירה אותי טוב אבל את זה אני כבר מכיר את זה, נרשמתי להגרלה ולצערי לא זכיתי.

ההודעה השנייה הגיעה מתוך כתבה במגזין הנשיונל ג'יאוגרפיק על מקומות לטייל בהם ב-2020 (מה שעכשיו בזמן הקורונה נראה קצת פחות רלוונטי) ותפסה אותי off guard – מקום נידח במזרח קנדה, שבתחילת מרץ, במשך שבועיים בלבד(!) אפשר לראות שם בעל חיים חמוד במיוחד. לא לקח הרבה זמן עד שזה תפס אותי!

זה גם סוג של הסתדר לי כי כמה חודשים קודם לכן צפיתי בדובי קוטב בצפון קנדה ועכשיו אני הולך לראות את ה"אוכל שלהם"!

איי מגדלן, קוויבק

בחזרה למלון…

בזמן שאנחנו שם מדברים, מגיעה האחראית ואנחנו מבינים שתנאי מזג האוויר לא טובים וכנראה שמחר לא יהיו טיסות. עקרונית יש 3 טיסות ביום כשנטו על הקרח יש בערך שעה וחצי. כל יום בבוקר נבדקים התנאים והטייס הראשי מחליט אם יש או אין.

הלכתי לישון וקמתי לבוקר מעורפל במיוחד והיה ברור שאין טיסות. חוץ מזה – חם פה, מעלה אחת, כשאמור להיות בכלל מינוס 10. יורד גשם וזה גם לא טוב לכלבים כי זה הורס את הקרח. מהחלון של החדר אני רואה את כלי התחבורה, 4 במספר

מסוקים
מסוקים מושבתים

המלון מתפקד גם כחברת התיירות ובעצם זאת החברה היחידה שמוציאה סיורים לראות את כלבי הים. כשאין טיסות מנסים לעשות דברים אחרים על האי, הכל כמובן במידת האפשר. גם נסיעה בכביש היא לא תמיד טריוויאלית. בכל אופן, ב-10 בבוקר יצאנו לסיור באי. עצרנו בכמה נקודות תצפית אבל בקושי יצאנו מהאוטו כי גשם ורוח מגעילים כזה… חוץ מהקור, הקרקע גם מכוסה בקרה מה שאומר שללכת זה דבר מסוכן כי אין חיכוך בכלל! כל צעד קטן טומן בחובו סיכון. הגענו לבית מלאכה מקומי שעושה עבודות בזכוכית והלכנו לחנות תה שהייתה בתוך הקניון המקומי. 

בצהריים ישבתי לאכול עם ג'ניפר שמסתבר שהיא צלמת שעובדת עם נשיונל ג'אוגרפיק! מבחינתי זה וואו. 

סו גט דיס – האלה מהטלוויזיה? 

אפרופו פוליטיקות שהזכרתי קודם – הקטע שלפני כמה שנים, ב-2017, דיסני קנו את נשיונל ג'אוגרפיק ו -ABC/Good Morning America זה גם שלהם, אז עכשיו הכל תחת אותה מטרייה.

את שאר היום סתם העברתי בבטלה במלון עד שבערב הייתה הרצאה של ריי אוהרה – צלם טבע יפני שמגיע הנה כבר… 30 שנה ברציפות. לזה אני קורא התמדה!

היה מעניין לשמוע את הפרספקטיבה שלו על השינויים שחלו במהלך השנים מבחינת הקרח – אם לפני 20 שנה היו מגיעים ל'שטח' ומוצאים גוש קרח ענקי עד לאופק, בשנים האחרונות יש יותר ויותר פעמים שהגושים הרבה יותר קטנים. אם פעם היו שנים טובות ושנים רעות עכשיו יש שנים בסדר ושנים רעות. עד כדי כך שהיו שנים שלא היה מספיק קרח או שהוא לא היה מספיק טוב! 2017 למשל הייתה אחת מהשנים האלה.

כלבי ים מסוג Harp Seals

אז בשביל מה בעצם עשיתי את כל הדרך הארוכה הזאת?

אולי כבר הבנתם שעשיתי את כל הדרך הזאת כדי לראות תופעה ייחודית מאוד. עד כדי כך שזה המקום היחיד בעולם שניתן לראות אותה. לא בגלל שזה לא קורה בעוד מקומות אלא בגלל שזה המקום היחידי שנגיש לתיירים. מדובר על כלבי ים מסוג Harp seals. ארחיב עליהם בפוסט נפרד. אבל בינתיים אגיד שהם מן אחד של כלבי ים מתוך כמה שחיים במפרץ סנט לורנס. 

קור ומדד קור (chill factor)

בלילה ירד שלג. הטמפרטורה בחוץ נעה בסביבות המינוס 7 מעלות וכשיש רוח זה לא הכי נעים. רב הגוף עוד בסדר עם הקור עצמו אבל האצבעות, חבל על הזמן. בלתי אפשרי. בערך שנה קודם לכן טיילתי בצפון נורבגיה. קשה לי להשוות את ההרגשה מבחינת הקור כי בשניהם היה קר, אבל כנראה שהפעם היה קצת יותר.

קמתי בבוקר רק כדי לגלות שהנה עוד יום בלי טיסות ובינתיים מגיעים עוד אנשים למלון… אני לא דואג כי בתחזית יש יום אחד יפה ואני כבר די בקדמת התור. בינתיים מחפשים עוד דברים לעשות ויוצאים לסיור טעימות של דברים מעושנים – דגים, צדפות וגבינות. אני בדרך כלל לא חובב גבינות אבל הפעם הייתה דווקא אחת טעימה. כמובן שדווקא הגבינה שרציתי לקנות נגמרה…

תוך כדי הנסיעה רואים באיים הרבה בתים צבעוניים שמוסיפים עניין. יש בתים אדומים, ירוקים, כחולים, סגולים ועוד. לא יודע אם יש סיפור מאחורי זה אבל זה מצטלם יפה.

רגע האמת הגיע!

היום הבא התחיל עם נסיעה לראות את הזריחה. יושבים מכונסים ברכב עם המעיל והכפפות ונוסעים שני תיירים ואני, עם מישהי מקומית, "מדריכה" לראות את הזריחה. שני התיירים היו קנדי ואמריקאי חובבי טבע וצילום שככה באו עם חצובות ועדשות ושמעתי מהם על עוד כל מיני מקומות טיול מעניינים. הם כבר היו באיים בקיץ לפני כמה שנים והמליצו.

ברגע שעוצרים ורוצים לצאת החוצה חוטפים את המכה. קר ורוח ואפילו שיש כפפות קשה לצלם, בטח עם הטלפון… ראינו מגדלור על רקע של מצוק אדום שהיה סצינה יפה מאוד וגם עם תאורה טובהה. סוף סוף אחרי כמה ימים השמש יצאה אז פתאום הכל נראה וואו! כל כך בוהק. 

ברקע, ענייני הקורונה – כרגע אין לי איך להגיע הביתה… קיבלתי מייל מחברת התעופה שהכרטיס שלי לת"א מבוטל. מנסה ליצור קשר עם חברת התעופה ולראות מה עושים. בהתחלת כל שיחה אומרים שזמן ההמתנה הממוצע הוא בין 60 ל-90 דקות. כיף סך הכל.

מחפשים גוש קרח

מהמקום בו אנחנו נמצאים, אי קטן באמצע שומקום, צריך עוד לקחת טיסה עם מסוק כדי לחפש את כלבי הים. ביום עם מזג אוויר טוב יש 3 טיסות, כשבכל טיסה 3-4 מסוקים ובכל מסוק 3-4 תיירים. כל הסיפור לוקח משהו כמו 3 שעות כשתכלס על הקרח יש בערך שעה וחצי. כי הטיסה לאיזור הקרח הטוב, כלומר זה שיש בו את כלבי הים האלה לוקחת זמן.

הייתי רשום לטיסה של 2 בצהריים, הטיסה האחרונה ביום. אז אחרי הזריחה ועוד קצת נוף באי, חזרתי לארוחת צהריים והופ לחדר ההתארגנות כדי לעלות על ציוד. מדובר בחליפה דמויית חרמונית שג'ניפר קראה לה "פריזן אורנג'" יעני "כתום כלא", ומגפיים. רואים סרטון בטיחות ויוצאים לדרך כשכל אחד מצוות למסוק. בחוץ קר אבל יצא שהיה יום שמשי למדי ואני ישבתיליד החלון בצד של השמש כך שבמהלך הטיסה ממש התבשלתי.

נראה לכם פשוט?

חושבים שזה פשוט אה? לטוס למקום שיש בו כלבי ים ולנחות, אז תנו לי לספר לכם שזה לא בדיוק ככה. יש כל מיני פרטמרים שצריך לקחת בחשבון – נתחיל מזה שיהיו כלבי ים – זה כשלעצמו גם לא קל כי הקרח כל הזמן בתנועה, הוא מאוד דק ושברירי, אפרופו דיבורים על התחממות גלובלית…
אחרי זה  צריך גם שיהיה אפשר לנחות עליו, כלומר שיהיה טיפה'לה יותר עבה אפילו.
ואחרי זה גם צריך שיהיה מספיק מקום לכל המסוקים לנחות על אותה חתיכת קרח.
בקיצור זה בערך כמו למצוא חניה בתל אביב…

אז אחרי כ-40 דקות, מהאוויר, התחלנו לראות קצת נקודות שחורות. אלה האמהות של הגורים החמודים אותם באנו לראות. 

רק שתבינו משהו על הקרח בתנועה. שנה קודם לכן מישהו הרים שם רחפן כדי לצלם. כשהוא לחץ return home (פונקציה שמחזירה את הרחפן למקום ממנו הוא עלה לאוויר) הרחפן טבע בים!

פה למשל אין כלבי ים

גורים בני שבועיים

נחתנו, ירדתי מהמסוק ונשמתי אוויר. כל אחד קיבל מקל סקי שצריך לעזור לבדוק את הקרקע כדי שלא ניפול לים (כן, זה קורה). מבחינת לבוש – אני עם החרמונית הכתומה, כובע וכפפות כי אין מצב בלי. מינוס 8 מעלות מדודות ועם הרוח זה מרגיש כמו מינוס 15. למרות שהכפפות יכולות לטפל בטלפון זה עדיין קשה מאוד. 

הגורים שרואים הם בני יומיים עד שבועיים בערך כך שגם ממש רואים סימני לידה על הקרח. והגורים אוווו איזה גוש מתיקות! ההבדל בגודל משמעותי כי קצב הגדילה שלהם מהיר. הם נולדים בערך 10 קילו וכל יום מוסיפים 2 קילו! 

מתחילים להסתובב ולחפש את הגורים. לא קשה למצוא אותם. פזורים במרחב עשרות כאלה ודי פשוט להתקרב אליהם, הם לא בהכרח בורחים. האמהות שלהם בים, מדי פעם מוציאות את הראש מאיזה חור בקרח, כמו במשחק מחשב, כדי לוודא שהכל בסדר. 

בגלל שהגורים בני ימים בודדים, ניתן לראות בשטח גם שאריות של לידה, כתמי דם וכאלה. הם נולדים צהבהבים ואחרי יומיים שלושה נהיים לבנים כשלג. בגיל הזה הם מכונים White Coats, יעני "מעילים לבנים".

כלבי ים קוויבק
גור כלב ים בן שבוע

איך זה לחפש גור כלב ים חמוד

האתגר הוא למצוא אחד חמוד וזווית טובה מבחינת התאורה כי זה לא שאני יכול לביים אותו, "קח שמאלה, תסתובב, ועכשיו חיוך" – לא. 

אני נשכב על הקרח (מיינד יו!), זוחל ומתגלגל – הכל כדי להגיע לפרפקט שוט – הכל כדי לעזור לו להרגיש פחות מאויים… אז מסתובבים בין הגורים האלה, מחפשים זוויות טובות, וחווים את הרגעים הקסומים האלה כשלפעמים הם אשכרה מתקרבים עד המצלמה! 

נחמד לראות גם את האמהות שמוציאות ראש מהמים אבל הן הרבה פחות חמודות חחח. כל העניין הזה של הגורים במצב הזה כלומר על הקרח מדובר על 15 יום עד 3 שבועות, אחרי זה האמא יוצאת שוב להזדווג והגור צריך ללמוד להסתדר לבד. הרבה מהגורים שראיתי לא ישרדו כי הם נולדו מאוחר יותר בעונה מה שאומר שיהיה להם פחות זמן קרח ופחות זמן לצבור שומן שיגן עליהם.

בסרטון תוכלו לראות את הכתבה שהחבר'ה של גוד מורנינג אמריקה הפיקו. הסיבה היחידה שזה נראה יותר טוב זה שהם הגיעו צוות חחח. תבינו שרק לתפעול הרחפן הגיעו שני אנשים – מטיס וצלם, אז קטונתי.

עוזבים את הקרח

מסתובבים עוד ועוד עד שמגיעה השריקה וצריך לחזור למסוק. סך הכל היינו על האי משהו כמו שעה וחצי ורוצים עוד! אבל חייבים לחזור ל'בסיס' לפני השקיעה. הטיסה חזרה גם מעניינת, ובכלל טיסה במסוק היא חוויה מגניבה! כי טסים בגובה נמוך מה שנותן פרספקטיבה מעולה על השטח. זאת הפעם השלישית שלי במסוק כשלפני זה הייתי בראוניון ובאיי פארו.

ירדנו מהציוד ונסענו מהר מהר לראות שקיעה. הייתה שקיעה יפה אבל הגענו ממש בסוף שלה. זה היה סיום ראוי ליום הזה, בהחלט יום עמוס. ותכלס גם לטיול. 

אני יכול להגיד שזכיתי.

חוויתי משהו די נדיר ולא ברור עוד איך הוא יימשך… ההתחממות משפיעה על זה שתנאי הקרח עבור כלבי הים מעשים פחות ופחות טובים, ואפילו אם (בני האדם) מצליחים להגיע לאיים, זה חתיכת מסע שלא תמיד מסתיים בהצלחה. בהחלט היה יכול להיות מצב שהייתי מגיע עד לאיי מגדלן ובסוף לא מצליח לעלות על מסוק כי מזג האוויר לא מאפשר. 

אחרי שראיתי את זה, אני יכול להגיד שזאת כנראה אופרציה יותר מורכבת מזאת של דובי הקוטב פשוט כי יש תלות מאוד גדולה במזג האוויר בגלל המסוקים.

לסיום רציתי לשתף בעוד כמה תמונות של החמודים האלה 🙂

כדאי ללחוץ עליהם!

טיסת מסוק מעל הקרח הימי - מזרח קנדה

נהניתם מהפוסט? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

עוד פוסטים על קנדה

על הקשר בין מסוקים למעילים לבנים

על הקשר בין מסוקים למעילים לבנים

המסע לעבר כלבי הים הלבנים 28 שעות עֵרוּת 5 קונקשנים מטוסים שהולכים ונהיים קטנים יותר וגם – ישנים יותר! אינספור

פגישה ראשונה עם ונקובר איילנד

פגישה ראשונה עם ונקובר איילנד

פגישה ראשונה עם ונקובר איילנד נחיתה בונקובר הטיול שלי בונקובר התחיל בנחיתה בונקובר וביקור באאוטלט שנמצא ממש קרוב לשדה התעופה.

דרך הקרחונים

דרך הקרחונים

דרך הקרחונים (בצער רב) עזבתי את לייק לואיז והתחלתי לנסוע אל עבר Jasper על "דרך הקרחונים" הלוא היא ה-Icefields parkway.

יום אחרון בקייפ ברטון – סקייליין טרייל ועוד

יום אחרון בקייפ ברטון – סקייליין טרייל ועוד

יום אחרון בקייפ ברטון הפוסט הזה מדבר על מסלול טיול בנובה סקוטיה והוא החמישי בסדרת הפוסטים על הטיול שלי בניו

12 תגובות
  1. מלי הגב

    איזה מדהים! חוויה חד פעמית נדירה וייחודית. שאפו על המאמץ והכתיבה המשעשעת

  2. זיוה רענן הגב

    ערן, זה מדהים. לגמרי זכית. ועוד לחשוב שכל האופרציה הזאת והחוויה הנדירה התרחשו על רקע של ימי הקורונה.

  3. נועה בר-נס הגב

    יו זה מסע מטורף! והם כאלה מתוקים!
    ממש הספקת בשניה האחרונה לפני שהעולם נדם.

    • The Laughing Traveller הגב

      הם ממש ממש מתוקים! ולשמוע אותם קוראים לאמא או לחילופין מגיע אל הקרח לידי ככה שאני מרגיש את הנחיריים שלו זה מטורף ברמות!
      כן, הגעתי די ברגע האחרון…

  4. יאיר הגב

    יפה מאוד! תמונות יפות!

  5. Galit shul הגב

    פוסט מרתק, טיול כל כך יוצא דופן, אהבתי שהלכת לראות את הדובים מצד אחד והאוכל שלהם מצד שני. התחברתי ל״אוכל״ איזה מתוקים!!! נראה חויה נהדרת

  6. עדינה הגב

    כתבה מדהימה נהניתי מהקריאה התמונות והרגשתי שותפה להרפתקאה מיוחדת במינה .במיוחד בימים אלו להגיע מטיול מרתק בקצה העולם המרחבים היופי והטבע לבידוד וסגר. אולי נעריך יותר את החופש והיופי.
    ערן עשית טיול מדהים. כל הכבוד וגם לי יש חלק קטן בסיפור

השארת תגובה