הר הגעש בראוניון - פיטון דה לה פורנז

אז אם קראתם את הפוסט הקודם, אתם יודעים שקמתי בחמש… הסיבה היא שאומרים שצריך להגיע לצעידה בהר געש Piton de la Fournaise כמה שיותר מוקדם, משתי סיבות. גם כי ממש חם וגם לפני שיגיעו עננים. חוץ מזה יש לי משהו כמו שעתיים נסיעה … במקרה הטוב, כלומר אם לא אלך לאיבוד. ודווקא ביום הזה, יש איזה מירוץ בעיר או השד יודע מה, מה שאומר שסגרו כמה רחובות, אז הייתי צריך לשנות את המסלול. למזלי ידעתי את זה מבעוד מועד אז הצלחתי להתחמק. אז חוץ מפספוס קטן (שיהיו בריאים עם השילוט שלהם!!) הלך די בסדר. 

הנסיעה עד Bourg Murat, הייתה סטנדרטית אבל משם עד להר זה פשוט יפהפה! עוד פעם – ירוק ירוק ירוק. אבל בכל מיני גוונים. פשוט כיף. לפעמים עצרתי בצד הדרך כדי להתלהב ולספוג את זה יותר. היו פיתולים, אבל בקטנה יחסית מבחינת הקושי ואז היה קטע, קצר יחסית, של דרך עפר. אבל אחת מעצבנת כזאת, שאתה חייב לנסוע ממש לאט כי אחרת האוטו רועד או שאתה נופל לבורות כאלה. הזכיר לי קצת צבא ואת ש' (השם שמור במערכת). 

שכחתי לספר שביום קודם קניתי לי ״קצת״ צידה לדרך. זאת הייתה אמורה להיות הליכה של חמש שעות וקניתי חומרים לסנדביצ׳ים, פירות, חטיפי אנרגיה כאילו אני יוצא למסע…

יוצאים לדרך - הפעם בהליכה

חזרה אלינו – החניתי את הרכב והתארגנתי. לקחתי תיק, הרבה מים, אוכל וזזתי. 

כבר מהחניון יש מראה פנורמי מאוד יפה של המכתש וההר הענקי. יצאתי למסלול ובעוד אני הולך פתאום אני מתחיל להבין שאין מצב שזה השביל הראשי. לא ראיתי/שמעתי אנשים מלפניי או מאחוריי אבל כשהבנתי את זה כבר היה מאוחר מדי אז החלטתי להמשיך. זה היה שביל, פשוט לא הראשי. אבל גם יפה. המשכתי עליו, הרבה מדרגות, למעלה ולמטה אבל בגדול הלכתי על צלע של המכתש, בין צמחייה, אז אפילו הרווחתי קצת צל (מה שלא היה במסלול הראשי). 

היה שלב שקיוויתי שזה יהיה מסלול מעגלי אבל זה לא קרה. אז הגעתי לקצה המסלול, עליתי לאיזה תצפית והתחלתי לחזור… מתישהו בחזרה, פתאום הצלחתי לראות אנשים למטה במכתש, אבל עדיין לא הבנתי מאיפה הם יורדים, ואמרתי לעצמי ״טוב, נוותר על זה, אני כבר הולך 3 שעות״. ואני שוב מסתכל ורואה אותם שם הולכים ונכנסים ללוע הקטן הזה… בקיצור – בסוף נשברתי (= מצאתי את נקודת הירידה) ועשיתי גם את זה! ירדתי למטה, בעצם יורדים על צלע של מכתש אז זה הרבה מדרגות שבירידה מכאיבות לברכיים ובעלייה מעייפות.

הולך על לבה ישנה

כשהגעתי למטה, התחלתי ללכת על לבה (כן, שוב פעם) אבל הפעם היא שונה מאתמול. ממש ישנה אז היא קשה ובצורה מאוד סלעית. עם בלמעלה של ההליכה, לפני שירדתי למכתש היו אבנים כאלה, אז פה זה מן פלטות גדולות כאלה ומאוד מחוספסות כך שאי אפשר להחליק (אבל אפשר לעקם את הקרסול יופי יופי). 

המראה מתוך המכתש מהמם. רואים את כל הקירות (גם זה שהלכתי עליו קודם) מכוסים בצמחייה, אבל פה זה כמו ״אגם״ כזה שאין בו כלום!! שטוח לגמרי וענקי… באמצע שאני עומד שם בתוך הלוע החמוד הזה, פתאום… טלפון! הזוי. רק לחבר אותכם איפה אני נמצא – אני באי קטן שאף אחד לא שמע עליו באוקיינוס ההודי, נסעתי שעתיים מ"עיר גדולה" כדי להגיע לאיזור הזה והלכתי עוד שעתיים נניח לתוך הר געש. ופה, דווקא פה, תופס אותי טלפון. שעשע אותי מאוד, אבל על כך בפוסט הבא …

אחרי משהו כמו חמש וחצי שעות חזרתי לרכב. התחלתי להכין לי סנדביץ׳ ואז תקפה אותי חבורת ברחשים מוזרים. שונא אותם! 

התחלתי בנסיעה הביתה, שוב על דרך העפר המעצבנת, וזה מדהים איך פתאום חיכיתי כבר לפיתולים (רק שתבינו כמה מעצבנת היא הייתה). שוב פעם ראיתי את היופי הזה, עם העצים הירוקים והכל… הגעתי הביתה, נחתי קצת ויצאתי לסיבוב סתם כזה, על הטיילת/חוף/נמל. מדהים אותי שגם במקום כזה שהוא כאילו סוף העולם יש ״ערסים״. תמיד יש את אלה שייסעו עם פול ווליום, או כאלה עם אופנועים שיעשו רעש רק בשביל ה״שופוני״… 

החוף היה בסדר, אבל עם לא מעט אבנים אז קצת ביאס. כשחזרתי, החבר׳ה (בעלי המקום) היו שם אז ישבנו לשיחה נחמדה. קצת על האי והאנשים, קצת על ישראל, יהדות וכו׳. 

למדתי למשל שהאננס שלהם הוא מיוחד! כי הם ממש קטנים אבל מתוקים בטירוף – מסתבר שזה זן כזה. גם לגבי הוניל, כמובן ששלהם יותר טוב מזה של מדגסקר… הם לא הבינו למה אי אפשר לטוס מלבנון לישראל – לך תסביר… החלטתי לאכול ארוחת ערב אצלם והיא הייתה ממש טעימה.

הלכתי לישון, שוב עם שעון, הפעם לחמש וחצי.  

השארת תגובה