מקארתי וקניקוט – שתי עיירות בלב קרחוני אלסקה

קניקוט אלסקה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

עדיין בהיי מהיום הקודם, התעוררתי מוקדם. ישנתי בסוג של צימר, באיזה חור באלסקה, די בשומקום.

בצימר יש כמה חדרים וארוחת הבוקר נקבעה לשעה 9 לכל האורחים. למרות שעומד לפניי יום נסיעה ארוך שבסופו אגיע לעיירת כורים, החלטתי לנצל את הזמן ולצאת לסיבוב קצר בטבע. ביקשתי המלצה מבעל המקום, והוא אמר לי שיש מסלול קצר ממש מחוץ לבית. פצצה. קיבלתי מפה כזאת של אי המטמון סטייל ויצאתי לדרך.

התחלתי ללכת ביער עד שהגעתי לקטע מישורי וחשוף שבו הרוח הייתה הרבה יותר מורגשת. הייתי אמור לראות גמד גינה שיסמן לי את המסלול אבל כנראה פספסתי אותו כי הגעתי כבר לנהר שלא הופיע במפה. מעבר לנהר ראיתי מוסית! פעם שלישית בטיול, והפעם אפילו הצלחתי לצלם אותה לפני שהיא חזרה לעצים.

חזרתי קצת אחורה ומצאתי את הגמד. שוב חזרתי ללכת בתוך יער, והורדתי את מעיל הרוח. זה היה מסלול מעגלי שלקח איזה 45 דקות וחזרתי בדיוק לארוחת הבוקר! סיפרתי לבעל המקום על המוסית והוא הודה לי… (מסתבר שזה חשוב להם). שאלתי אותו מה הסיפור של כל הציידים על ה”דנאלי הייווי” ומסתבר שכולם רוצים לצוד מוסים.

השעה הייתה 10, ויצאתי לדרך דרומה, ליום ארוך של נסיעה. בדרך מחכה לי עוד דרך עפר, והרפתקה כיוון שהכביש לא מגיע ממש עד היעד…

החלק הראשון של הנסיעה היה ממש יפה. עשיתי אותו גם ביום הקודם אבל עכשיו הייתי בכיוון ההפוך וגם התאורה הייתה שונה. עצרתי סתם ליד אגם בצד הדרך ופתאום קלטתי איזה השתקפות מדהימה יש! הקטע שתוך כמה דקות בגלל שהגיעו עננים, כבר לא הייתה השתקפות. כך שזה ממש עניין של מזל.

מה עושים בלי דלק?

המשכתי לנסוע ופתאום נדלקה לי הנורה של הדלק. yikes. בראש כבר התרוצצו לי כל מיני מחשבות…

לא ראיתי בדרך שום תחנת דלק כך שלא ממש היה לי לאן לחזור וגם לא ידעתי איפה תחנת הדלק הבאה אבל היא נראתה רחוקה… אז תכלס, רק “קיוותי לטוב”. אחרי עוד 20-30 דקות פתאום ראיתי שלט של תחנת דלק וחשבתי לעצמי שניצלתי.

האמנם?

זאת תחנה עם משאבה אחת. התקרבתי למשאבה ו… היא נעולה!

בפנים אין עם מי לדבר. יש מספר טלפון להתקשר. התקשרתי מהטלפון הציבורי(!) והגעתי למענה קולי… לא כל כך ידעתי מה לעשות אבל השארתי הודעה “היי, איי אם היר, פליז קאם”.

בינתיים בתחנה היו טנדרים של ציידים ושאלתי אם למישהו מהם יש דלק במקרה. לא היה להם. אבל כן הגיע עוד טנדר עם משפחה שיוצאת לטיול צייד משפחתי. גם הם צריכים לתדלק. אמרתי להם שאין אף אחד והסבתא(!) הכנראה מקומית, אמרה לי שהם פה והתקשרה למישהו… באמת היה שם מישהו!

קיבלתי מפתח למשאבה, תדלקתי, נרגעתי והמשכתי הלאה!

בדרך למקארתי

לאן אני נוסע בכלל? מה איבדתי שם? אם תשימו לב במפה זה detour די רציני.

מקארתי וקניקוט הן שתי עיירות שנמצאות בליבה של שמורת הטבע הגדולה ביותר בארה”ב – “וורנגל סנט אליאס” והן משהו מיוחד. קודם כל אפילו רק בשביל להגיע אליהן צריך להתאמץ מאוד ותיירים לא יכולים להגיע לשם עם הרכב (הסבר בהמשך)…

אני הגעתי לשם פחות בשביל הקרחונים (כי את זה לא חסר באלסקה) ויותר בשביל ההיסטוריה והחוויה. קניקוט היא עיירת כורים היסטורית שמספקת משהו אחר.

הפעם, אולי כי כבר נהיה לי סטנדרד גבוה מהיום הקודם ואולי כי היה יותר גשום ואפור, דרך העפר לא הייתה יפה כמו ה”דנאלי הייווי”. היא עדיין הייתה יפה ואני רק רציתי לסיים אותה בשלום, כלומר בלי פנצ’ר.

אני בשמורה או לא?

לפעמים בצד הדרך הופיעו שלטים של “כניסה לשמורת טבע” וחשבתי לעצמי שאולי מפה יהיה יותר יפה אבל אז להפתעתי, הופיעו גם שלטים של יציאה מהשמורה. זה קרה כמה פעמים לאורך הנסיעה, לך תבין. וכל זה קורה כשאני כל הזמן על אותה דרך עפר ואין הסתעפויות ממנה.

אחרי שעתיים וחצי הגעתי לסוף הדרך, לנהר. יש גשר רק להולכי רגל ולכן צריך להשאיר את הרכב בחניון ולשלם חניה ל-24 או 48 שעות. הזוי אבל אוקיי.

לפני הנסיעה, כשעשיתי את ההזמנה בבוקינג קיבלתי איזה 3 עמודים עם הסברים מפורטים על איך ומה לעשות כשמגיעים. היה כתוב שם שצריך להתקשר לבעלי המקום וגם הוסבר שבחלק מהרשתות הסלולריות לא תהיה קליטה אז אפשר להתקשר עם טלפון קווי שנמצא במקום. עוד היה כתוב ב”הוראות” שאפשר להתקשר עד 7 בערב. כל הדרך חששתי מה יקרה אם אגיע אחרי הזמן…

שור אינאף, אמנם הגעתי לפני 7 אבל לא הייתה לי קליטה אז התקשרתי מה”טלפון המצחיק”, בטלפון של פעם. ביקשתי שיבואו לאסוף אותי מהצד השני של הגשר ועברתי עם הציוד (בלי הרכב). הקטע הוא שהעיירה נמצאת איזה קילומטר מהגשר אז לא כיף ללכת עם המזוודה ולכן באים לאסוף את התיירים.

מקארתי אלסקה
הגשר למקארתי
מקארתי אלסקה
החניון במקארתי

מקארתי וקניקוט – שתי עיירות בלב שמורת טבע ענקית

מעבר לגשר חיכתה לי מישהי מה”בקתה שלי” ועל הדרך היא עשתה לי גם סיבוב היכרות בעיר (כי הבקתה שאני ישן בה נמצאת איזה מייל מחוץ לעיר).

כשהגעתי לבקתה הייתי בשוק.

כנראה שהדחקתי כל מיני פרטים. זה הכי ‘שטח’ שהיה לי – מקלחת משותפת, שירותי טבע משותפים עם 3 קירות ונוף ליער… עד כאן סבבה אבל אולי הכי קשה – בלי אינטרנט. היא אמרה לי שאם הולכים לאיזה נקודה יש הוטספוט. אז אמנם היה הוטספוט אבל הוא לא איפשר אינטרנט אז קצת פחות עזר לי.

מקארתי היא כל מה שהייתם מצפים מעיירת גבול “חלוצית” – מבנים היסטוריים, רחובות עפר, בורות, בוץ ומים ברחובות. יש שתיים-שלוש מסעדות, פאב, מלון, מינימרקט ועוד איזה חנות מזכרות/אומנות. בערב הלכתי לאכול ב”עיר” ובחרתי במקום שיש בו אינטרנט כדי שאוכל לקרוא קצת ולראות מה אני עושה פה…

בעיקר רציתי לדעת אם את ההליכה לקרחון שתכננתי למחרת אפשר לעשות עצמאית או שחייבים עם חברה. היה כתוב שאפשר עצמאית אבל כדאי להביא קרמפונים (דוקרנים שמתלבשים על הנעל כדי ללכת על הקרח בבטחה). ניסיתי להזמין מקום לסיור מחר דרך האינטרנט אבל בשתי החברות זה לא הלך. אז אמרתי שאקום מוקדם בבוקר ונראה מה לעשות.

מה שעוד היה מאוד בולט בביקור במקארתי היה העובדה שהיו פה מלא כלבים! גם מקומיים של תושבי העיר וגם של תיירים. תיירים במובן שהם מגיעים ממקומות אחרים באלסקה… מסתבר שהרבה תושבי אלסקה מטיילים על הכלבים שלהם, ולמרות שראיתי את זה בעוד מקומות בטיול, פה זה היה הכי בולט.

קניקוט – עיירת כורים מלפני 100 שנה

לקניקוט, עיירת כורים שהוקמה ב-1900, אפשר להגיע או עם שאטל או ללכת ברגל מרחק של 7.5 ק”מ.

קמתי בבוקר והייתי במצב רוח של הליכה. הטמפרטורה הייתה מושלמת כך שההליכה הייתה כיפית. הלכתי דרך ה-Wagon road. בהתחלה עוד חשבתי שאני הולך על הכביש שעליו נוסעים השאטלים אבל בשלב כלשהו הבנתי שאין מצב כי הדרך נהייתה צרה.

הלכתי והלכתי ואני לא מגיע לשום מקום עד שפתאום ראיתי בצד הדרך בית קברות ישן אז הבנתי שאני בכיוון. אחרי זה התחילו להופיע גם כמה בתים, ממש “פרברי קניקוט”.

בשנים האחרונות חלק מהמבנים בקניקוט שוחזרו והפכו לפארק לאומי. היה משהו מיוחד בלהסתובב שם בעיר משוחזרת וממש לראות בעיניים איך חיו לא כל כך מזמן. זאת לא היסטוריה של אלפי שנים אלא משהו שיותר קל להתחבר אליו. בנוסף, העובדה שהגעתי מוקדם והייתי לבד גם הוסיפה למיוחדות. לראות את כל המבנים האלה ולדמיין את הטירוף שהלך שם.

תבינו מה היה – לפני יותר ממאה שנה בא יזם ואומר שהוא רוצה להתחיל לכרות נחושת באיזה חור באלסקה. הוא גייס משקיעים רציניים: ג’יי פי מורגן וגוגנהיים ומלבד כל המכונות שצריך להקים שם (את המפעל בעצם) צריך גם לסלול פסי רכבת כדי לשנע את התוצרת החוצה. בשיא העבודה הם הגיעו לניצול של 98 אחוז!! שזה גבוה גם במונחים של היום.

הסתובבתי שם לכל הכיוונים – עברתי את הגשר, עליתי למעלה, נכנסתי לכל מבנה שרק היה אפשר וראיתי סרטון שמסביר על ההיסטוריה של המקום. רואים שם את ה”מפעל” ואיך הם הפרידו בין האבנים למחצבים, צרכנייה ועוד. תוך כדי שטיילתי בחלק קצת יותר מיוער ראיתי איזה זוג שעצרו כל רגע והסתקרנתי. הם גילו לי על ה-berries, כלומר שיש פטל טרי שאפשר לקטוף ולאכול, אז ככה עשיתי!

למה בעצם יש שתי עיירות?

הסיפור של קניקוט ומקארתי הוא שקניקוט הייתה המקום בו הכורים חיו וישנו, עיר שהוקמה ע”י החברה ונקראה על שמה (תחשבו משהו בסגנון “סולל בונה”) ומקארתי הייתה “עיר החטאים” שלהם, איפה שהם יכלו לבלות בעצם – פאבים, פול, חלונות אדומים וכו’.

הייק לקרחון

משם המשכתי ברגל ל-Root glacier. הליכה נחמדה ביותר, של כמעט שעה. עשיתי אותה לבד ולא בטיול מאורגן, מה שאומר שלא עליתי יותר מדי על הקרח כי לא היה לי ציוד מתאים. בדיעבד הצטערתי על זה. מומלץ לעשות את זה עם חברה מקומית כדי לעלות על הקרחון כמו שצריך.

הדרך התחילה בסוג של יער צבעוני ואחרי זה התחלפה בקטעים יותר פתוחים, איפה שפעם היה הקרחון. מדי פעם היו שלטים שהצביעו על “אחסון”. מסתבר שיש בשטח ארגזי מתכת ממוגנים שאנשים יכולים להשאיר אוכל כדי לא להיות עם ריח של אוכל שימשוך דובים. 

אפרופו דובים:

בחזרה למקארתי לקחתי את השאטל (כבר הייתי קצת עייף מכל ההליכה) ופתאום הנהג אומר “bear on road” הכי בנונשלנט. זה היה דב שחור שחיפש את עצמו ומהר מאוד חזר לשיחים. 

המשכתי ללכת כשפתאום שמתי לב שאני כבר על קרח! זה לא כזה ברור כמו שזה נשמע כי בקצוות שלו הקרחון מלא בג’יפה אז הוא לא לבן… אבל שמתי לב לזה כי משהו בחיכוך השתנה ולפני שהתחלתי להחליק עשיתי אחורה פנה.

סך הכל זה היה די מגניב כשאני חושב על זה. בהתחלה לראות את הקרחון מרחוק, טו ריאלייז שהוא פעם היה במקום שעכשיו אתה נמצא ולאט לאט להתקרב אליו עד שפתאום אתה כבר הולך עליו! בדרך חזרה מהקרחון קצת התבאסתי שלא הגעתי לחלק המרכזי שלו, כלומר חלק יותר לבן, אבל זה רק אומר שיש לי משהו לפעם הבאה!! 🙂

למחרת חיכה לי עוד יום של תחבורה, אבל הפעם לא רק נהיגה אלא משולב עם מעבורת.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
ערן ברימן - מטייל עם חיוך

נעים מאוד, אני ערן. נולדתי וגדלתי בת”א ואולי בגלל זה אני כל כך צמא לטבע ירוק וקריר. יצר ההרפתקנות שלי והמשיכה לבעלי חיים גדולים ו”חמודים” גורמים לי למתוח את הגבולות ולטייל למקומות קרים ורחוקים.

עוד עליי

פוסטים נוספים בנושא

תגובות ושאלות

3 מחשבות על “מקארתי וקניקוט – שתי עיירות בלב קרחוני אלסקה”

  1. זה התחיל מגמדים ומוסים, כמו באגדות, והמשיך לבלהות (להיתקע בחור באלסקה בלי דלק). אבל התמונות חלומיות והסיבוב נשמע הרפתקה מדהימה. גם ההיסטוריה של שתי העיירות מעניינת. כיף לך שהגעת עד לשם.

  2. מרתק. אחד החורים באלסקה… לנו לא היה אומץ לנסוע לשם. לבעלת הצימר שלנו בוואלדז יש צימרים בקניקוט. הם בדרך כלל נמצאים שם כל הקיץ. היא גננת אז חזרה כדי ללמד בגן אבל בעלה נשאר שם. מי יודע? אולי נפגשתם…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזמינו את אחת ההרצאות שלי

המסע בעקבות כלבי הים הלבנים

המסע הארוך אל עבר אחת התינוקיות הקרות בעולם, שם פגשתי בכלבי ים שרק נולדו

רוצה לשמוע עוד?

בהרצאות שלי אפגיש אותך עם לוויתנים, דובי קוטב, אריות ים וציפורים נדירות

אשמח לחזור אליך עם פרטים לגבי הזמנת אחת מההרצאות שלי

מקווה שנהנית מהכתבה!

לשלוח לך מייל כשעולה תוכן חדש לאתר?

יעדים מרתקים, טבע ובעלי חיים אצלך באינבוקס ולא יותר מפעם בשבועיים למצטרפים לרשימת התפוצה
דילוג לתוכן